המתנדבת רינה רוזן מספרת:

תחילה הגיע אלי ספר הנעורים צ’יבי מאת בלה סנש (אביה של חנה סנש) בתרגומו של אביגדור המאירי, ספר שהיה, אגב, אחד מספרי-החבורות החביבים עלי בצעירותי.

"אחר כך עבר הכל במהירות כמו איזה חלום מעניין מלא תנועה. החצוצרות הריעו, משפך-הקול הצריח את התוצאות, ריצה, קפיצת-גובה, משיכת-חבל, התעמלות-מכשירים – ולבסוף תחרות כדורגל. זה היה המסמר בכל המובנים – ובו הציל צ’יבי את כבוד הכיתה שלו בניצחון מזהיר, שהביא את ההמונים לידי השתוללות ממש: הוא לבדו הרביץ ארבעה גולים, ובארבע בעיטות אלה חרט באותיות זהב את שם כיתתו בפרט ואת שם הגימנסיה בכלל בתוך ספר-התהילה של המוסד ברחוב-הזיכרון.

תוך רעש מחיאות-כפיים סואנות הרימו הנערים את צ’יבי והרכיבוהו על כתפיהם וכך נשאוהו סביב-סביב. ההמון צווח, רעש בידיים וברגליים ונפנף במטפחות. הכל הביטו בחיוך של חיבה בנער השרירי רחב-השכם ואמיץ העיניים – – –"

ותוך כדי העבודה עליו קיבלתי את המשימה הבאה: המחזה אשרי הגפרור, העוסק בחנה סנש עצמה, ומחברו הוא …. אביגדור המאירי.

שופט:

        את נאשמת בריגול לטובת מעצמה זרה …  (הפצצה – –  שקט).

חנה:

        (תוך כדי הפצצה)  סליחה, בריטניה היא אומנם מעצמה זרה לי, אך בקרוב תקום המדינה היהודית…

שופט:

        (נכנס אל דבריה)  את רק מחמירה את פסק-הדין בהתנהגותך.

חנה:

        המותר לי לשאול דבר-מה?

שופט:

        בבקשה.

חנה:

למה לו לכבוד השופט כל פסק-הדין בכלל, כלום בלי זה אי אפשר לדון אותי למוות? כלום את כל משחקי-הפסיון, שאתם משחקים ביהודים כל הזמן, משחקים אתם על פי פסקי-דין?

שופט:

        ואנו בכל זאת רוצים לתת לך